my shit

חיכינו (הפלסטיקאי, אבישי ואני) את המקסימום שיכולנו כדי שהאיזור ירפא וזהו. לא יכולתי להמתין יותר. רציתי לגמור עם זה ודי.

כולן משרבבות שפתיים למצלמה במטבח, בבית קפה או סתם במפגש עם חברה.

ואני חלילה לא רוצה שזה ישמע כפוי טובה זה פשוט חלק מהאימון שלי להגיד באמת את מה שאני צריכה.

תנו לנשום אותן עמוק פנימה, להישען עליהן כמו על סלע יציב בתוך נחל זורם.

הבנתי. אני חזקה. כך אתה כנראה תופס אותי. תופס ממני.

התיישבנו בחוץ באויר הקריר של קציר וזה הרגיש כמעט נורמלי. שיחה טובה, חברות אהובות ומזג אויר שתואם את הגיל והגלים. למעט.

26.5 זה התאריך שנקבע. דיפדפתי ביומן שחקוק לי במוח וביקשתי עוד קצת זמן.

ובכל זאת, הייתי מופתעת. לא בכיתי, לא זעקתי אבל למרות הידיעה הופתעתי.

דלתות המרפאה לא הספיקו להיסגר מאחורינו ואני כבר הייתי תלויה על אבישי מחבקת אותו ובוכה את הבשורה בקניון נטוש זרוע פחד וקורונה.