22 Apr
22Apr

"מדאיג אותי שאת לא בוכה" היא אמרה.

רופאה בכירה, עתירת נסיון במתן בשורות איוב לנשים בכל מיני גילים.

אני די בכיינית בדרך כלל,לא מתאים לי לא להזיל איזו דמעה מלוחה.

"אל תדאגי, זה יגיע" הרגעתי אותה.

דלתות המרפאה לא הספיקו להיסגר מאחורינו ואני כבר הייתי תלויה על אבישי מחבקת אותו ובוכה את הבשורה בקניון נטוש זרוע פחד וקורונה.

באותו הערב בכיתי הרבה.

בכיתי בחניון ליד האוטו שלנו.

בכיתי בבית הוריי כשחיבקתי את אמא שלי ואמרתי לה שהיא משאירה את נקיפות המצפון הגנטי מאחורינו וצועדת איתי ביחד בתהליך.

בכיתי כשאבא שלי סיפר לאבישי על הטעויות שלו עם אמא שלי במחלה הראשונה שלה ועל המחלה השניה שנתנה לו הזדמנות לתקן.

בכיתי לאחותי שחיכתה בזמן שהיא שמרה על הבנים שלנו.

בכיתי בטלפון לכל מי שהסכים לשמוע דמעות ונזלת.

בכיתי במקלחת, לכרית , מול הטלויזיה 

ולפעמים בכיתי גם עם לקוחות שבכו, כי לא נעים לבכות לבד.

בכיתי על הקורונה, על המדינה, על העסק, על הכסף, על ההשקעה שיורדת לטמיון

ועל הדובדבן שבקצפת - חרא של סרטן. חרא של טיימניג.




07Jun
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.