my shit

כל עוד הדרך הייתה ברורה, כל עוד הייתה לי תוכנית ביד אנשים שתומכים בי מלפני, מאחוריי ומצדדי - לא פחדתי.

עבר שבוע מהטיפול הכימותרפי האחרון. תחושת הקלה מתמקמת לי בשיפולי הבטן ואני לאט לאט משחררת את השליטה ונותנת לרגש הזה להציף את כולי. בזהירות רבה, יש לציין.

ש את המשברים האלה שמערערים את כל היסודות, הכל מתפרק בהם וצריך לאט לאט לבנות את הכל מחדש. זו לא צמחיה, זו הישרדות. זה פירוק של ה-כ-ל ואז הרכבה מחדש. מה יצא? אין לדעת? מי ישאר? שאלה טובה...

כמה ערך ותחושת שייכות אנחנו מפיקים מעשייה. כמה כוח נותנת לנו התעסוקה, השייכות.

אי אפשר לשקר לנפש, היא לא חלק מהמחבואים שאנחנו משחקים עם העולם.

אני סולחת לעצמי על חיוך מזוייף ומבט של "אני בסדר" כשבפנים הכאבים מרסקים את הכל, אני סולחת לעצמי שציפיתי שתראו, שתגעו, שתערסלו, שתשאו אותי על כפיים.

ענייני קורונה ובידוד של הילדים גרמו לכך שהטיפול נדחה לאחרי ראש השנה. חודש ימים בלי כימו זה המון... אבל זה עדיין לא מספיק בכדי לשקם את הגוף

הבריאות מאוד חשובה כדי שנוכל להמשיך להתקיים בגוף שלנו, בחיים האלה. אבל. ויש פה אבל גדול.

הנחתי יד על הירך שלו, ליטפתי אותו קלות ולרגע הרגשתי שוב אמא... (תחושה שנעלמה לה מאז שאני הורדתי הילוך ואבישי בהילוך שישי).

אף אחד לא יודע למה אף אחד לא אף אחד לא יודע כמה אף אחד לא...