my shit

בכל פעם שאני רואה סדרות כאלה מתחשק לי שגם מי שהיה קרוב אלי אז יראה אותן ויבין שאני לא הייתי שונה. שהכאב, הבלבול, חוסר האונים, התסכול, הבדידות, השעמום, ההתפרצויות, הבכי - כל זה לא היה רק שלי כי יש לי פתיל קצר, כל זה קיים בעצימות שונה אצל מי שחולה בסרטן. אבל זה קיים. פשוט אצלי זה מתערבב עם הפתיל הקצר שהיה גם לפני והסרטן הצית אותו מחדש בעל כורחי.

אין בי מילים אופטימיות. אף פעם לא היו.

השנה זה תקף אותי ביג טיים. מי שמכיר אותי טוב- זיהה. מי שלא- המשיך בשלו. אני מלכת ההסתרות. מלכה!

כבר שנה שאני מסתכלת בעיניים פעורות על החיים האלה שאני קמה אליהם בכל בוקר ומבקשת מהם עוד. מבקשת מהם שיהיו רכים ומכילים, אוהבים ומלטפים, זורמים ומכבדים, מענגים ושקטים. שיהיו מספקים ומאתגרים, שיהיו נאמנים ומסורים, עוטפים ומשחררים.

את המילים האלה אני כותבת ביום האישה הבינלאומי, כתזכורת לעצמי. יומן אישי שאוכל לחזור אליו ולקרוא בו ולראות את כל גווני- הבהירים והכהים. את המילים האלה אני כותבת בחמלה עצמית, עם תלתלים מעוכים של בוקר, עם כוס קפה טעים, עם מלא כביסה לא מקופלת בסלון, מול חלון שטוף שמש חורפית ועם המון ציפייה, תקווה. השתוקקות שהטלפון יצלצל ויקרה משהו טוב.

כל אותם רגעים שאנשים רואים כ"חוזקה"? כשחייכתי למרות הכאב? כשהמשכתי לתפקד למרות הפחד? זו לא הייתה גבורה. זו הייתה השלמה.

וככל שהטוב מגיע, כך הפחד מחלחל יותר ויותר. ככל שהזמן עובר, כך החשש ממה שעוד עלול לקרות מתעצם. ככל שהלב מתאחה, כך גדל הסיכון שהוא יתרסק שנית.

כְּתִיבָה שֵׁם עֶצֶם - נְקֵבָה רִשּׁוּם אוֹתִיּוֹת, הַבָּעַת רַעֲיוֹנוֹת וּמֻשָּׂגִים בְּאוֹתִיּוֹת כְּתָב.

מלקטת דקות של הצלחה, רגעים של שמחה, שניות של גוף נינוח, שעות של השראה וכתיבה, רבע שעה של קריאה מרוכזת עד המחשבה שמנתקת, דקה של צחוק ואז הרבה דקות של דאגה וחשש.

בחודשים האחרונים אני כותבת מילים. אני כותבת אותן בעיקר בראש, מנסה לתת להן מקום, צורה ונפח מנסה לבדוק את נכונותן, את כובדן ומשקלן