26 Jun
26Jun

השבוע עברתי ניתוח נוסף,

תיקון של איזור שלא החלים טוב מהניתוח הראשון.

חיכינו (הפלסטיקאי, אבישי ואני) את המקסימום שיכולנו כדי שהאיזור ירפא

וזהו. לא יכולתי להמתין יותר.

רציתי לגמור עם זה ודי.

לסיים עם המנוי באסותא ולפתוח את עונת הרחצה ברמב"ם.


זה מצחיק, אבל זה בעצם ממש לא.

השתחררתי מיד הביתה, לא כאב לי כמעט רק אי נוחות כזו שמלווה אותי מאז.

כנראה שזה עניין של פרופורציות, הכאב.

אחרי הסבל של הניתוח הראשון פתאום הפרוצדורה הזו לא "נספרת" במדדי הכאב, אבל היא לגמרי נחרטת על עורי.

וגם אי הנוחות מלווה אותי יום יום.

היא נמצאת שם מתחת למסכה, לעיניים המחייכות וליד המלטפת.

מתחת ל "אני בסדר" ו "יהיה בסדר" ו "כן, אני יודעת שזה יעבור".

היא נמצאת איתי בלב ובגוף בכל מקום.

אי נוחות זמנית שכרגע היא קבועה.

ולא, לא בסדר לי.

וגם אם זה יעבור, הצלקות ישארו 

וכן בא לי לי לכתוב שזה חרא, החרא הזה.

ולא כיף לי בכלל ואפילו די מפחיד.



22Apr
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.