07 Feb
07Feb

אף פעם לא הייתי אישה שמפחדת.

תמיד הייתי שקולה, זקוקה לבטחון וליציבות אבל מעולם לא פחדתי.

לא פחדתי לנסות או להעז

לא פחדתי לשנות או לגוון

כל עוד הדרך הייתה ברורה, כל עוד הייתה לי תוכנית ביד 

אנשים שתומכים בי מלפני, מאחוריי ומצדדי - לא פחדתי.

ועכשיו אני מפחדת.

פחד תהומי, קיומי שאולי זה לא נגמר?


בשבת קיבלתי הודעה מחברה עם תמונה של אישה צעירה והיה כתוב "הלב נשבר"

לא זיהיתי את האישה, היא הייתה עם שיער פלומתי של אחרי טיפולים ואיפור ורוד ושמח.

שלחתי חיבוק לחברה ששלחה לי את התמונה ואז היא כתבה לי "את מכירה אותה, הייתן יחד 

בצילומים ביום כיף". ואז נפל האסימון. בום בבטן.

אני הכרתי אותה עם שיער ארוך, בהחלמה... בעדינות היא חלקה איתנו עצות וטיפים לטיפולים 

ולימים שאחרי... היא כתבה פוסט ניצחון לא מזמן... איך זה ייתכן?

אבל זה ייתכן. הסרטן חזר לה בפתאומיות ובאגרסיביות והיא נפטרה כמה שבועות מרגע הגילוי. 

אישה צעירה. אמא לילדים קטנים. בת זוג. חברה. בת ואחות. 

וזהו. 

מאז הפחד התעצם והתמקם בכל מקום שכואב לי בגוף ובזויות העיניים.


בחודשים האחרונים, אני מסתכלת על אימי האמיצה, שחלתה פעמיים בסרטן השד והחלימה 

ואני לא מצליחה להבין איך אפשר. איך אפשר להישאר אופטימית בין בדיקה לבדיקה? איך

אפשר להמשיך בחיים מאותה נקודה בה הם הופסקו? לחייך, לצחוק, להנות משיחות חולין על

שטויות במיץ עגבניות, לייעץ לחברה על קיטורים של שיגרה? האם זה באמת אפשרי?

האם הפחד באמת עוזב לרגע את הנפש? מאפשר לה להרפות, לשחרר ולהתמסר ליום יום?

אני כל כך מתאמצת לעשות את זה שאני מרגישה שרק זה עולה לי בבריאות.

אני לא רואה כרגע מצב שבו אני מצליחה לנהל סדר יום נורמלי בלי להתרסק באמצע היום 

למנוחה של שעה. אני לא רואה את עצמי כרגע נכנסת למשרד, מחייכת ומתעסקת בשוטף של 

עבודה. אני לא רואה את עצמי יצירתית ברעיונות ומחשבות על עסקים והחיים וכל  מיני. אני 

הייתי אישה שחולמת ומגשימה. שנלחמת. שמתמודדת. שמתעקשת. ועכשיו הפחד מנהל אותי.

עכשיו אני מפחדת.

ולפחד הזה יש תוקף וסימוכין במקרים שקרו, במקרים שקורים. בחיים של להיות מבריאה 

מסרטן. מחלימה. ורק עכשיו בעצם המלחמה מתחילה...

ואני מפחדת להפסיד את כל היופי שיש בחיים האלה, את השמחה והאושר, את הטבע והעולם,

את ההשגמה והחלומות, את האהבה ואת עצמי.


נוחי על משכבך, טל יקרה

אם במפגש קצר הצלחת לגעת בנפשי אני בטוחה שהיית משמעותית ואהובה לאנשים שחלקו

 איתך רגעים וחיים ולגעת בנפשם כך שלא ישכחו אותך לעולם.


"אומרים שאין פחד יותר

 רק הרגע הזה עכשיו".








22Apr
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.