06 Oct
06Oct

אני מאמינה שלכל אחד מאתנו יש בתוכו את הסדקים האלה שהם בלתי ניתנים למילוי.

מוזר לי שבשנת 2020 עדיין לא המציאו איזה חומר למילוי סדקי הלב.

אולי כי עוד לא מצאו דרך להפוך אהבה לנוזל או לחומר שיכול להיות מוזרק עמוק לתוך סדק בכדי שהוא יתמלא.

ולמה אהבה אני כותבת? כי אהבה באה במליון צורות ודרכים ויכולה למלא את הסדק עפ"י מה שחסר לו.


מהעולם התעסוקתי ממנו באתי, אהבה באה בדרך של דאגה לעור והזנה שלו בחומרים הנכונים לו שעושים לו טוב- לחות טובה, חומר 

מחדש, סרום עם חומרים פעילים שמזינים את הקמט לפני שהוא הופך להיות סדק, שינה טובה, תזונה בריאה, טיפולים קוסמטיים ועוד ועוד. 

בעולם הרוחני, אהבה באה בהרבה מאוד צורות שרובן ככולן (ואל תתפסו אותי במילה כי אני רוחנית לייט ממש) יכולות להסתכם בלהיות 

טובים לעצמנו, לאהוב את עצמנו, לקבל את עצמנו בכנות גמורה על כל הסדקים שיש בנו. העולם הרוחני מציע סדנאות, טיפולים, ומגוון

רחב מאוד של תחומי העשרה בכדי שנלמד להזין את עצמנו בחמלה, בהכלה, שנלמד לדאוג לעצמנו, להזין את עצמנו במילים טובות 

ומעצימות, מחזקות, מגשרות בין שני הצוקים שבינהם יש סדק. 

בניגוד לטיפול בעור את הטיפול הפנימי קשה לתחזק לבד לאורך זמן, אם הסביבה לא נמצאת באותו 'תדר' השינוי יהיה קשה ומנקודת 

המבט שלי הסדקים שנמלא ע"י עבודה אישית וחמלה עצמית ימצאו עצמם נודדים למקומות אחרים ויפערו שם. 

אי אפשר לשקר לנפש,

היא לא חלק מהמחבואים שאנחנו משחקים עם העולם.


ועכשיו אזמין אתכם ואותי להסתכל על הסדק מנקודת מבט אחרת, בהנחה שאנחנו במודעות ומטפלים בסדק שלנו, הוא מתמלא בנוזל-

מים, אהבה, חמלה, יו ניים איט... ואז מה קורה? קורה דבר מופלא! נוצר נקיק שבתוכו יש מעיין, נביעה טבעית, פנימית, נקייה, טהורה של 

מים, של אנרגיה מיטיבה שלא רק מזינה את הנקיק והסדק עצמו אלא מסוגלת להזין את הקרובים לי. כן, כן, בחיי.

אתם מבינים? כשאנחנו מרוקנים ונוצרים בתוכנו סדקים אין שום סיכוי בעולם שנצליח מהמעט שאנחנו ניזונים חיצונית (הצלחות, חומריות, 

הישגים, מחמאות, מגע) להעניק לאחרים ולהעביר את הלב שלנו ללא תנאי הלאה לילדים, לבן/ת הזוג, לחברים וחברות, למשפחה 

המורחבת ואפילו סתם לאנשים שאנחנו אוהבים ומעריכים. 

בעבר טופלתי בטיפול פרטני המבוסס על תורתה של ימימה אצל מטפל בשם נדב ממעגן מיכאל, אחת הדוגמאות שנדב נתן לי מלווה אותי 

כבר עשור היא דוגמת הכוסות. 

שימו מולכם שתי כוסות האחת ריקה ואת השניה מלאו מים עד גדותיה, עד שזה ממש זולג מעט משפת הכוס על הזכוכית.

אל תדמיינו, אני ממש מבקשת מכם שתעשו את התרגיל בצורה מוחשית.

יש?

עכשיו הסתכלו על הכוסות וחשבו לעצמכם, איזו כוס מסוגלת להעניק חמלה, רוך, אהבה, הכלה, קשב, מגע, לסביבה שלה? הכוס הריקה? 

או הכוס מלאה עד גדותיה שהמים וההזנה הבריאה והפשוטה הזו זולגים ממנה בקצב הזרימה למקום אחר, לסדק של אדם אחר, לליבו 

ואפילו לסדק אחר שנפער אצלכם בלב ובגוף? 

התשובה ברורה, לא?


האמת, שלא תיכננתי להיות כל כך פיוטית ורוחנית ופרקטית באותה נשימה.

תיכננתי עוד פוסט על הסדקים שלי ועל הקושי שלי למלא אותם, להיות איתם בקשב ולתווך אותם לסביבה שלי בלב פתוח ושלם.

ובעיקר תכננתי לכתוב על הסדקים הנוספים שנפערים בעקבות התקופה הנוכחית גם ללא קשר לסרטן, פשוט המציאות שבה אנו חיים בישראל 2020.

והתרגיל שכתבתי פה מאתגר אותי ומחייב אותי להתמיד ועכשיו כשאני כותבת את שורות אלה יש מצב שאפתח אתגר באינסטגרם שלי על

מילוי סדקים אישיים (אם בא לכם לעקוב ולראות אם זה באמת יקרה אני @taltali).


ועכשיו, לחצו  פליי על השיר המופלא הזה שמלווה אותי כבר שנים, עצמו עיניים אם אתם רוצים כמובן

התמסרו למילים, לקול הנעים, למוסיקה ועשו את הטוב ביותר שאתם מסוגלים למען עצמכם.

אה, ולכו להיבדק (חודש מודעות לסרטן השד, לעצמנו ולבריאותנו).

אוהבת,

טלי. 






22Apr
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.