קריסת המבנים הישנים

חודשים ארוכים שלא כתבתי כאן. 
חודשים ארוכים שאני מנסה לבנות מחדש את חיי הפרטיים, הזוגיים, להתגרש, להתאהב מחדש, לסלוח, להוציא החוצה כעס, לדבר ולנסות להתחזק. 
חודשים ארוכים של מלחמה בחוץ ובפנים, של מבנים שלמים שקרסו לי על הראש.
משהו בי השתנה מהיסוד. 
בזמן האחרון אני מסתכלת סביבי, ופשוט אין לי סבלנות. 
אין לי סבלנות לאנשים שלא לוקחים אחריות. לאלו שמדברים המון ועושים מעט, או גרוע מכך – אלו שלא מדברים כלל ולא עושים כלום. אין לי סבלנות לשתיקות הרועמות האלה, לסימני השאלה במערכות יחסים חדשות, או לתקשורת בעבודה שאני כל כך אוהבת אבל סולדת מההתנהלות שבה.
נמאס לי להיות המבוגר האחראי. נמאס לי להחזיק את הקירות של המבנים של כולם כשהיסודות שלי עדיין רועדים.
לפעמים אני מרגישה שכולנו מסביב נשמעים כמו בינה מלאכותית: מייצרים המון רעש, מלא שמות תואר יפים, אבל בלי שום עיקר. בלי שום עומק. 
הכל טקסטים ריקים, מילים משוכפלות, ואפס כוונה אמיתית.
ואני? אני שתיתי את "המיץ האדום". את הרעל שחלחל לכל תא ותא בגופי, נלחם ברוע והרס גם את היופי והטוב. ומאז אני מחפשת ריגושים מהירים. לא כי איבדתי את זה, אלא כי אני מחפשת נואשות איזה ניצוץ של אמת קיומית, משהו חי, בתוך ים הפלסטיק הזה.

יש תיאוריה פילוסופית על "קריסת מבנים". היא אומרת שמערכות לא יכולות לשרוד על אנרציה. כשהמבנה הופך לחלול, הוא חייב לקרוס. הפילוסופיה קוראת לזה "הרס יצירתי". חוסר הסבלנות הקיצוני שלי הוא לא פגם באופי שלי – הוא הבולדוזר של הנפש שלי. 
אחרי שמביטים למוות בעיניים, מפתחים אלרגיה קשה לכל מה שמזויף, שחלול. 
הגוף שלי פשוט מסרב לתחזק מבנים שאין בהם תוכן אמיתי. והזעם הבריא הזה מקבל תוקף רוחני עכשיו, בימי בין המצרים. שלושת השבועות האלה בלוח השנה מוקדשים לחורבן הבית. 
אומרים שהחורבן קרה בגלל שנאת חינם ותקשורת לקויה. אז בית המקדש פחות מעניין אותי. 
מעניין אותי הבית הפרטי שלי – אני. הלב שלי. המקדש שלי.
תמיד חשבתי שתקשורת לקויה פירושה שאנשים רבו, אבל היום אני מבינה שהיא בדיוק ההיפך: הדיבורים הריקים, חוסר לקיחת האחריות, השתיקות שמקטינות את האחר. 
המקדש האישי שלי חרב כי המבנה הפנימי שלו הפך לחלול  – מלא שמות תואר, בלי עיקר. 
המיצר הוא המקום הצר שבו המבנה הישן כבר לא עובד, והחדש עדיין לא פה. וזה בדיוק המקום שבו אני נמצאת עכשיו. בפירוק.
אני לא רוצה לשפץ את עצמי כרגע, לא רוצה לחנך את המנהלים בעבודה, לא רוצה לאסוף את השברים של אף אחד אחר, ולא רוצה אתגרים בזוגיות. המסורת נותנת לנו שלושה שבועות שבהם מותר, על פי חוק, להשבית את השגרה. לעצור את הבנייה המאולצת. סוג של שביתה איטלקית.

פילוסופים אומרים שמתוך החורבן העמוק ביותר נולד התיקון. אני לא אדם מאמין ובטח לא לקלישאות, אבל אולי הבנייה שלי עוד תגיע. 
ואם היא תגיע, הלוואי והיא תהיה מחומרי בניין אמיתיים, בלי פלסטיק ובלי שורות קוד ריקות.
עד אז, אני יושבת בין השברים, ונותנת לכל מה שחלול מסביבי פשוט לקרוס. מקווה ממש ממש שאולי הבנייה המחודשת שלי תהיה פחות מאומצת, בפחות מאבק.

וגם קצת מתפללת שיגיע כוח חילוץ.

שותה את המיץ האדום בפעם הראשונה, לפני 6 שנים. כמה תמימה הייתי...