תמיד ידעתי על עצמי שיש לי פתיל קצר. שהתגובותיות שלי היא מהירה מאוד ולא תמיד פרופורציונאלית למקרה. מהר מאוד הבנתי שצורת ההתנהגות הזו היא לא בסדר, לא מקובלת ולא מקדמת. אז אני מנסה להשקיט אותה, לדכא אותה וככל שאני סוגרת אותה כך היא מתפרצת ביתר שאת. בחריפות ועצימות גבוהה יותר.
אני רואה עכשיו סדרה שאחת הדמויות הנשיות חולה בסרטן השד (האמת, שלאחרונה יש הרבה סדרות כאלה שאחת הדמויות חולה, או מחלימה, או נשאית גנטית וזה כנראה בגלל שהמחלה הזו כ"כ נפוצה בימנו אנו), בסדרה רואים איך היא עוברת את תהליך הגילוי, את הניתוח, את הטיפולים הכימותרפיים, את הפחד שיש עוד ממצא ושהסרטן יחזור.
טריגר.
בכל פעם שאני רואה סדרות כאלה מתחשק לי שגם מי שהיה קרוב אלי אז יראה אותן ויבין שאני לא הייתי שונה. שהכאב, הבלבול, חוסר האונים, התסכול, הבדידות, השעמום, ההתפרצויות, הבכי - כל זה לא היה רק שלי כי יש לי פתיל קצר, כל זה קיים בעצימות שונה אצל מי שחולה בסרטן. אבל זה קיים. פשוט אצלי זה מתערבב עם הפתיל הקצר שהיה גם לפני והסרטן הצית אותו מחדש בעל כורחי.
בניגוד לפעמים הקודמות שהטריגרים האלה פעלו והפעילו אותי כלפי הסביבה, הפעם הסדרה הזו ועוד דברים שקרו הכניסו אותי יותר עמוק לעצמי. מצאתי את עצמי קמה הבוקר, שבת, עם כאב ראש מציק, אנרגיה נמוכה, דמעות בעיניים ומועקה גדולה בלב. התיישבתי על הספה בסלון וצפיתי בעוד פרק מהסדרה. בפרק הזה הדמות עברה את הטיפול הכימותרפי האחרון, את הפט סיטי שחותם את סדרת הטיפולים, את הרופא מבשר לה בחגיגיות שהיא נקייה מסרטן ואת החופשה החלומית שבעלה קונה לה לכבוד סיום השנה הנוראית בחייהם. אף רופא לא בישר לי בחגיגיות שאני נקייה מסרטן, את זה הבנתי בעצמי כשקיבלתי למייל את תוצאת הפט סיטי האחרונות (אחת מעשרות בדיקות שהלכתי אליהן לבד. בודדה. עייפה. מובסת). לא קיבלתי מעטפה עם כרטיס טיסה לחופשה חלומית, לא סעודה חגיגית ולא מתנות. לא כי לא רציתי. כי פשוט לא קיבלתי. לא חגגתי את החלמתי, לא חגגתי את סיום הסיוט ואף אחד לא חגג עבורי.
לאחר ההחלמה של הדמות בסדרה היא אומרת לבעלה- קרפה דיאם-
"קַרְפֶּה־דִיֶים (מלטינית: Carpe diem) הוא ביטוי הלקוח מתוך שיר של הורטיוס[1], שפירושו המקובל הוא "נצל את היום". הביטוי מהווה מעין מוטו הקורא לבני האדם לנצל היטב כל יום ויום. בהקשר זה הכוונה במילה היא דווקא במובן מעט שונה של "תהנה מ-" או "נצל את...".בשירו של הורטיוס הביטוי הוא חלק מהמשפט המלא Carpe diem quam minimum credula postero - "נצלי את היום וסמכי כמה שפחות על העתיד". כשהשיר ממליץ להפיק את המרב מן היום הנוכחי, ולנצל את ההזדמנויות כעת ולא לדחות זאת למועד מאוחר יותר". מתוך ויקיפדיה.
פתאום, מעצם זה שהיא אמרה לו את צמד המילים הנדוש הזה, אני הבנתי. הכל התחבר לי. זה לא שלא חגגו לי את ההחלמה, זה אני לא חגגתי לעצמי!
האסימונים התחילו ליפול אחד אחד, יחד עם הדמעות שזלגו מעצמן. הדברים התחברו להם. אני לא חוגגת אותי. אני ממהרת לשפוט את עצמי, אני ממהרת להקטין את עצמי, לדכא, לנרמל, לקצץ את הפתיל הקצר עוד יותר שלא ידלק. זו אני.
אתמול, בארוחת שישי, אמרתי שכמו שאני בת לא קלה להוריי כך אני עובדת לא קלה למנהל שלי ולחבריי למשרד. באותו הרגע האמנתי בזה במאת האחוזים. אבל למה? למה אני חושבת שאני לא קלה? למה אני לא חוגגת את עצם היותי ככה, כמו שאני?
בגלל שאני כועסת ולא מסכימה עם דברים? אומרת את דעתי? "מתכסחת"? משתפת את הרגשות שלאחרים אולי לא נעים להרגיש? הרי לפני כמה חודשים כתבתי פוסט בבלוג שלי ואני מצטטת- "אין לי סבלנות לתהליכים ואין בי אורך רוח לאנשים שלא יודעים מי הם ומה הם רוצים. אני קצרה, אני חסרת סבלנות, אני לפעמים אפילו בלתי נסבלת. בדרך הזו אני "מאבדת" הרבה אנשים, איבדתי את בעלי, איבדתי חברות, איבדתי מערכות יחסים ואפשרויות שונות אבלל הרווחתי את עצמי.
מי שלא יכול להיות איתי בנמוכים, לא יהנה ממני בגבוהים. זו הדרך שלי לשרוד, למצות, לחיות. זו לא חוזקה וזה לא מדהים וזו לא גבורה. זו אני." (הוד-מדהימותה, פברואר 24).
אז למה זה לא ככה? למה אני לא נאמנה לדברים שאני בעצמי כותבת? למה אני כל הזמן מקטינה את עצמי, מתפשרת, מוותרת. למה אני לא מאפשרת לעצמי להיות בנמוכים? למה אני לא מאפשרת לאף אחד להיות יחד איתי בנמוכים?
אולי הפוסט הזה נראה מבולגן ולא אסוף, עם המון המון מילים שמי שקורא אותן מנסה לייצר בהן איזה הגיון, איזה רצף כרונולוגי. ככה זה אחרי כימו. כימו-בריין. הכל מסתובב בתוך הראש כמו קרוסלה- מחשבות, רגשות, זכרונות, רצונות, שאיפות, אכזבות, כעסים, אהבות ותסכול. והרבה פתילים קצרים שהוצתו וכובו.
אז יש לי פתיל קצר וזה מה שהופך אותי לאנושית, לאכפתית, לדואגת, ללא מתפשרת, למעורבת באמת בדברים ובעיקר זה מה שהופך את הלב שלי לכך כך חם.