כרונולוגיה של סרטן

^{*במהלך הקריאה לחצו Play והקשיבו לשיר.} 

היו איתותים. הייתי צריכה כבר לזהות אותם.

היו ימים של בכי וימים של שמחה גדולה, ימים של ריקודים וימים של התכווצות. ימים של מגע וימים של בדידות. הייתי צריכה לזהות.

בשנים האחרונות (ובפרט בשנה האחרונה) אני מרגישה שאני מסתובבת עם הלב שלי מחוץ לגוף, מנסה להסתובב איתו, מנסה להגיע איתו לאנשים, ליצור איתו קשרים, להצליח איתו בעבודה... אבל הלב שלי נחסם. נהדף. הוא לא רצוי בכל מקום. לכל אחד יש את העניינים שלו, מי צריך אותי ואת הלב הגדול והחשוף שלי? 

כמו הקליפ הזה של Roger Sanchez  שכל כך אהבתי כשהוא יצא. זה בול אני. בול.

בכל שנה, בחמש השנים האחרונות, אני יודעת שאפריל מתחיל איתו איזה רצף ארוך של חודשים שבכל חודש יש 'ציוני דרך'. מסוג ציוני הדרך שהייתם מעדיפים לשכוח.

השנה זה תקף אותי ביג טיים. 
מי שמכיר אותי טוב- זיהה. 
מי שלא- המשיך בשלו. 
אני מלכת ההסתרות. מלכה!

אבל ככה לא ציפיתי. שבוע שלם נזרקתי למיטה, קודחת מחום, עם דלקת גרון וגוף מוטל חסר כל ערך ותועלת בדיוק כמו בימים ההם. המוח רוצה לקום ולעשות, הלב מפרפר בין כל הרגשות והגוף מסרב להגיב. כמו אז.

26.5.20, לפני חמש שנים בדיוק, התחילה כרונולוגיית הסרטן שלי באופן רשמי. עד התאריך הזה הכל היה "בדיבורים", בשרטוטים על דפי A4 , רשימות של מטלות בלתי נגמרות וביורוקרטיה. אבל ב 26.5.20 התאשפזתי לניתוח ממנו שום דבר, במיוחד לא אני, אותו הדבר. 

מי שמסתכל על התמונה רואה אישה, גיל 41, בטוחה בתהליך שהיא הולכת לעבור. רק אני יודעת מה קרה שם. שתי דקות אחרי אני פורצת בבכי, מבוהלת, מפוחדת, חסרת אונים, לא מצליחה להחזיק את החוסן הזה יותר. 

לאחר שעות ארוכות אני מתעוררת כאובה עם רצון עז למות. מבקשת למות. מתחננת בפני אבישי שיתנו לי למות. אבל לא. 

אני חוזרת הביתה אישה אחרת. לא ממש אישה. את הנשיות שלי, האמיתית את זו שהניקה, עינגה, התענגה השארתי אי שם באסותא. נהייתי אחרת. אבל עוד לא ראו. מלכה בהסתרות.

שבועיים וחצי אח"כ אני נכנסת לניתוח נוסף. שוב חומרי הרדמה, שוב לחתוך את הבשר החי, את העור שעוד נשאר, שוב החלמה, שוב הסתרה.

כימו ראשון. קרחת. כימו שני. קרחת. כימו שלישי. אין גבות, אין ריסים. וכך עוד ועוד בכרונולוגיית הסרטן שלי. 

כמה שניסיתי אלוהים. כמה שניסיתי להחזיק את החיוך. להחזיק את האופטמיות. כמה שניסיתי ושום דבר לא עזר.

היו ימים שבמקום דם נזל לי מהורידים עצב. שדקרו אותי שוב ושוב ושוב ושוב בנסיון למצוא וריד שיצליח להחזיק את כל החרא שמחדירים לי לגוף בתקווה להרוג את הגידול שלא היה כבר אבל בפועל הרגו אותי. 

התהלכתי לי בעולם בלי ריסים שיעצרו את הדמעות, הכל זלג ממני החוצה. הכל. במיוחד הלב הגדול שלי שנשרט ונחבל ובעקשנות רבה המשיך לפעום. 

הרגשתי שננטשתי. כמובן שהמשפחה שלי המדהימה והחברות שלי האלופות היו לצידי. אבל הבדידות היתה עמוקה. נפערה תהום ביני לבין אבישי. תהום שלא הצלחנו לגשר עליה עד היום וזו אחת הסיבות לפרידה. נפערה תהום עמוקה ביני לבין אלוהים. תהום ביני לבין היקום. ובעיקר ביני לבין עצמי. מי שהכיר אותי לפני - יודע. 

"אנכי" - קניתי לעצמי שרשרת שחרוט עליה אנכי=אני. 
לא כי אני אגואיסטית גדולה, להיפך, הבנתי שאני צריכה להגן על הלב שלי. הבנתי שאני יכולה לרפא את עצמי, רק אני יכולה. שהנפש היא שלי. שהמילים שיוצאות לי מהפה, הן שלי. האחריות היא שלי. הבדידות העמוקה הביאה אותי להיות יותר ויותר לבד, לסמוך על עצמי, להסתדר לבד. שתקתי המון. שתקתי וכתבתי. 

מאחורי כל חיוך קטן, מאחורי כל מבט יש כאב עצום. יש פחד קיומי. יש שקט נוראי. 

ואז מגיע הרגע שכביכול אמור לסגור את הכל אבל בעצם פותח דלת לעולם אחר שלא תואם איתי גילי- הניתוח האחרון. בו אני נפרדת מכל סממן ואיבר נשי שקיים בי. בתוכי. ונכנסת אל עולם "המעבר". עולם של גלי חום וצונאמי של רגשות. והלב, הוא כבר לא יכול יותר. 

מלכת ההסתרה. מלכת ההחבאות. מלכת ההעמדות פנים.

אבל זהו. הממלכה הזו נסגרה. אני סגרתי אותה מעצמי. נעלתי עם סוגר ובריח. הלב שלי נשאר איתי, גדול ומסורבל לנשיאה. אבל מסור וחומל ואוהב ועדין ורגיש וכל כך רוצה למצוא מקום שהוא יוכל לקרוא לו בית. לנוח לרגע. 

אני האחראית לעצמי, אני האחראית לאושרי, לבריאותי,לרווחתי, לחיי לשמחתי. ויש ימים שאני נושאת בנטל בגאווה ויש ימים שאני קורעת תחת העומס. אבל בסופו של יום זו אני מול עצמי. בבדידות. 

מנסה לבוא לכל מקום עם הלב שלי, המסורבל, החשוף, הפגיע, האוהב ועם המילים שהם כל כולי. בינתיים, לא מוצאת מי שיפתח את הדלת אלינו. 

עברו כבר חמש שנים מהיום הכי מטלטל שעברתי. בפער. 

חמש שנים שמרגישות כמו חמישה ימים. שחרוטות כמו חמישה ימים. שזכורות כמו חמישה ימים. אבל הן עדיין חמש שנים. 

חמש שנים שאני אינני אני. שאני אחרת. לא טובה יותר, זה בטוח. לא בטוחה יותר, זה ברור. לא רגועה יותר, אין סיכוי. אבל ברורה יותר ויותר לעצמי. אני מלכה בהסתרות. ואני סיימתי להסתיר. 

אני והלב שלי כאן. פועמים ביחד. מקווים שיום אחד, יהיה לנו בית.  

❤