31 Aug
31Aug

אתמול נסעתי עם מעיין, בני הבכור, למפגש הכרות עם המחנכת החדשה שלו בבית הספר.

הלוך ושוב, שעה של הזדמנות חד פעמית.

העניין עם מתבגרים זה שהתקשורת היא בעיקר סביב סיפוק הצרכים שלהם, בהברות קצרות תוך מילמול לא ברור מתחת לשפם

והנסיעה באוטו הופכת להיות הזדמנות יקרה מפז לשיחה, כי אין לאן לברוח! 


בדרך חזור שאלתי אותו אם הוא נהנה בחופש,

הוא ענה שהחופש הזה היה פחות כייפי, יותר משעמם ולא היה הרבה  מה לעשות.

התכווצתי.

ישר הרגשתי את הגוש הזה בגרון חונק אותי ואת רגשות האשמה על החופש המחורבן שהיה לילדיי בגללי.

בלעתי את גוש ההלקאה העצמית, לכסנתי אליו מבט ואמרתי לו "כן, גם לי היה חופש גדול מעפן".

יכולתי להאשים את הקורונה, יכולתי להאשים את הבוס של אבישי שהחליט לפטר אותו בתקופה הכי מחורבנת בחיים שלנו, יכולתי להתנצל 

על זה אני חולה ושלא יכולנו להסתובב הרבה ולהיות ספונטניים... אבל בחרתי שלא.

הנחתי יד על הירך שלו, ליטפתי אותו קלות ולרגע הרגשתי שוב אמא... (תחושה שנעלמה לה מאז שאני הורדתי הילוך ואבישי בהילוך שישי).

אמרתי לו שאני עשיתי ועדיין עושה את המקסימום כדי שהם לא ירגישו את המחלה בבית, את הפיטורים והאיום הכלכלי, את התסכול שגואה בי 

בכל פעם שאני נאבקת עם עוד תופעת לוואי ארורה ושאני יודעת שהיה חופש קצת עקום ואיזה מזל שזה רק חופש אחד מהרבה חופשים טובים 

שהיו ושעוד יהיו והכי הכי מזל שיש לנו אקס-בוקס ונטפליקס.

הוא הנהן בהסכמה.

רציתי לשאול אותו אם בכל זאת היה משהו כייפי שהוא עשה החופש, אם הרגעים שצפינו ביחד בטלוויזיה היו נעימים גם לו, אם הטיול שעשינו

לצפון היה לו מהנה.. אבל שתקתי. 

אני יודעת שהוא מעריך, אני יודעת שהוא נהנה, אני יודעת שהיה לו בכללי חופש נחמד.

אני יודעת שהמחלה שלי לא צובעת עבורו את כל החיים, 

שזה רק אצלי בראש ורק עבורי היא צובעת את הכל בשחור.

ואיזה מזל יש לי שיש נטפליקס.




22Apr
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.